דיבייטים פוליטיים אקטואליים הם שדה מוקשים שאני מעדיף להימנע מהם. קצת יותר מדי דומים למריבה משפחתית מאשר לדיון אינטליגנטי. ולכן גם בויכוחים עם חברים וגם בדיבייטים תחרותיים דיבייט פוליטי הוא קשה יותר לחיזוי ולשיפוט, והניצחון בו הוא לפעמים אקראי (שזה דווקא טוב לצד הפחות חזק…)

במאמר זה אני אסתכל בקצרה על שלושה מאפיינים של הדיבייט הפוליטי. שתי סיבות שהוא בעייתי ומנגד היתרון שיש לו לדובר מקצועי.

עודף טיעונים יכול להיות דבר רע

הסיבה הראשונה, באופן פרדוקסלי, היא דווקא עודף טיעונים. יש כל כך הרבה טענות שאפשר לטעון שדוברים מאבדים את היכולת לזהות מה עיקר ומה טפל, ופשוט נותנים רשימה של טענות. די קשה להשתכנע מזה.

לדוגמה בדיבייט ‘האם ביבי מושחת או לא מושחת’ יש לצד הבעד כל כך הרבה פרשיות לדבר עליהן שקשה להחליט: פרשת עמדי, המעונות, הצוללות, מיחזור הבקבוקים, החמגשיות, הצוללות, ההלוואה מהבן-דוד, עד שמאד קל לדבר עליהם 4 דקות ולשכוח לדבר על תיקי האלפים.

הפתרון להעדיף כמות על איכות: חפשו את 2-3 הטיעונים הכי חזקים שלכם ותוותרו על השאר.

קח את הטיעון החזק. לא זה שאתה אוהב

הבעיה השניה היא ההתאהבות בטיעונים של עצמך וחוסר יכולת לבחון אותם אובייקטיבית. אתה לא מצליח לחשוב בכלל איך אפשר לא להסכים איתך, ואז מגלה שהצד השני מסוגל בקלות.

זה קצת מזכיר את נאום ‘אני לוזר’ של שמעון פרס. הוא כל כך שכנע את עצמו שההישגים שלו לאורך השנים מהממים שהוא לא דמיין שהקהל דווקא לגמרי חושב שהוא לוזר.

שמעון פרס מתאהב בטיעון של עצמו

הפתרון הוא עבודת צוות: לתת לזה שפחות מאוהב בטיעונים להיות פרקליט השטן. דרך אחרת היא לשפוט את הטיעון לפי העובדות שמגבות אותו.

היתרון (תלוי למי!): אנרגיות גבוהות

היתרון של דיבייט פוליטי, לעומת זה, הוא אנרגיות גבוהות והמון אקשן. באופן פרדוקסלי זה טוב לדיבייטורים מנוסים שהרבה מהם שכלתניים מדי ולא זוכרים להביא התלהבות ותשוקה לנאום שלהם. הדיבייט הפוליטי מעורר אמוציות וכעס ולכן הרבה פעמים יוציא התלהבות גם ממי שלמד לשלוט (יותר מדי!) ברגשות שלו.

מוזמנים להצטרף לקבוצת מועדון הדיבייט בפייסבוק ולהגיע למפגש הבא!