אסונות, אמיתיים או היפותטיים, הם תמיד נושא מצויין לדיבייט. אסון אמיתי יתאים מצויין לדיבייט ניתוח, ואילו אסון דמיוני יתאים מצויין לדיבייט מדיניות. אבל כך או כך, הטיעונים המרכזיים ונקודות המחלוקת (Clash) העיקריות יישארו זהות.

צנזורה לעומת שקיפות

בזמן אסון לפעמים עשוי להיגרם יותר נזק מהפניקה מאשר מהאסון עצמו. בתקופת הקורונה מדינות רבות מפרסמות נתונים חלקיים משיקולים שונים: האיראנים הסתירו מתים כדי לשמור על לגיטימיות המשטר, בסין ההיררכיה בין השלטון המרכזי למחוזות דוחף פקידים לשמור על משמעת ו’לא לעשות צרות’, יפן גילתה באופן מסתורי מאות נדבקים יומיים אחרי ההחלטה על דחיית המשחקים האולימפיים, וכד’.

דר לי ונלינג, לפני ואחרי

בעיקרון, חובת הממשלה בדמוקרטיה לאפשר לציבור, באמצעות נבחריו, להחליט מה טוב בשבילו, והרבה פעמים צנוזרה מונעת את זה. גרוע מכך, לפעמים הצנזורה מאפשרת למדינה להסתיר שחיתות וכשלים, ובכך למנוע טיפול נכון בבעיה.
הדוגמה העדכנית החזקה ביותר היא כמובן דר’ לי ונלינג, מחובאיי שניסה להתריע על התפרצות הקורונה והושתק, נעצר, נדרש להתנצל, ובסוף מת בנסיבות מחשידות.

צ’מברליין מוכר להיטלר את צ’כוסלובקיה, 1938

מנגד, לעתים קרובות הנזק הכלכלי יכול להגיע מהר מאד עקב נפילת אמון של משקיעים. במצב כזה ייתכן שיש למדינה שיקול נכון לצנזר. לדוגמה שאלה על האם המדינה צריכה לשתף את כל המידע שיש לה או לצנזר כדי למנוע פאניקה. לדוגמה, לקראת מלחמת העולם השניה בריטניה נקטה מדיניות בזויה של ‘פייסנות’ כלפי היטלר, שגרמה לשמו של ראש הממשלה דאז, צ’מברליין, להפוך לכינוי למדיניות מתבזה ופחדנית. אבל מחקר היסטורי גילה שצ’מברליין הבין הרבה קודם ממה שאמר עם מי יש לו עסק, אבל גם הבין שהצבא הבריטי הרבה יותר מדי חלש להתמודד מול היטלר, וניסה נואשות להרוויח זמן כדי להגדיל דרסטית את ייצור הנשק.

זכויות הפרט מול טובת הכלל

בשעת משבר הרבה פעמים טובת הכלל תופסים במהירות מקום דחוף מעל זכויות הפרט. בתקופת הקורונה אנחנו רואים פגיעות בזכויות הפרט שלפני חודש היו נחשבות לבלתי נתפסות: פגיעה בחופש העיסוק, פגיעה בזכות לפרטיות, ופגיעה בחופש הדת וההתכנסות.

הטיעון בעד הפגיעה הזו מתבסס על הפילוסופיה התועלתנית: הנזק שייגרם מאי התמודדות עם הפתרון יהיה גדול בהרבה מאשר המחיר לפרט מהפגיעה בזכויותיו. לדוגמה, במהלך מלחמת לבנון אמר אחד הקצינים הבכירים (כנראה דן חלוץ) בפגישה עם עיתונאים כלכליים שעסקו במחיר המלחמה ‘תמיד אומרים לנו שבטחון זה דבר יקר – אז עכשיו אתם רואים שהוא הרבה יותר זול מאשר חוסר בטחון’.

טיעון הנגד הוא שזכויות הפרט מוגנות בדיוק בגלל שלפעמים התקפי פניקה ציבורית יכולים לגרום לנזק מוגזם שנובע מהיסטריה. הדוגמה של ארצות הברית שבמהלך המלחמה הקרה נכנסה, בהנהגתו של הסנטור ג’וזף מקארתי, להיסטריית קומוניסטים והביאה לעשרות מעצרים לפעמים גם לעונשי מאסר ואף מוות שאולי לא היו מוצדקים. וזאת רק שנים ספורות אחרי שאותה ארצות הברית הכניסה למעצר 112,000 אזרחים ממוצא יפני.

שימוש בטיפולים בלתי מוכחים

באופן רגיל ישנם טיפולים מקובלים לכל למשברים קטנים: תרופות למחלות מאושרות על ידי משרד הבריאות (או ה-FDA), במקרי מיתון הבנק המרכזי מפעיל מדיניות מוניטרית מרחיבה, במקרה של פיגוע תהיה תגובת נגד של הפצצה, וכן הלאה.

במצבי משבר קיצוניים לפעמים התרופות הקיימות לא עובדות, ואז עולה האפשרות להשתמש בתרופות לא מקובלות. לדוגמה במשבר הפיננסי בשנת 2008 הבנקים המרכזיים הורידו את הריבית עד לאפס ועדיין הכלכלה התרסקה, ולכן ניסו סוגים אקזוטיים יותר של מדיניות מוניטרית מרחיבה ולפעמים גם מדיניות פיסקלית מרחיבה.

כיום נעשה שימוש נרחב בתרופות ניסיוניות לקורונה, ויש רצון לנסות טיפולים אלטרנטיביים עוד יותר. כי כיום כל ניסוי בטיפול לקורונה נעשה בתרופות שכבר אושרו למחלות אחרות (במלים אחרות שהבטיחות שלהן נבדקה).