דיבייטים ובחירות הולכים ביחד בארצות הברית גם חמאת בוטנים וריבה: כלומר, הם כל הזמן באים ביחד למרות שלא ברור איך הם תורמים זה לזה.
האם לדיבייטים האלו יש תפקיד מלבד לשפר את הרייטינג של רשתות השידור?

הדיבייט הנשיאותי הראשון 2020

עימותי פריימריז (ה’משחק המקדים’)

במשך שנה וחצי לפני הבחירות מתקיים ה’משחק המקדים’ בכל מפלגה, כאשר המתמודדים על המועמדות מטעם המפלגה מנהלים מספר רב של עימותים, עם מספר רב של משתתפים, לפחות בהתחלה. לדוגמה, בעימות הדמוקרטי הראשון לבחירות 2020, שהתקיים עוד בקיץ 2019, היו 19 מועמדים. ומכיוון שאין דרך לתת זמן במה ומסך לכל כך הרבה אנשים וגם לשמוע משהו רציני נאלצו רשתות השידור לפצל את העימות לשניים. ואפילו אז יצא שכל מועמד קיבל בערך 6 דקות מסך.

אבל עימותי הפריימריז בכל מפלגה הם אכזריים וחד משמעיים בהרבה מאשר העימותים הנשיאותיים, והמפסידים בעימותים האלו נאלצים לפרוש במהירות בזה אחר זה. למעשה, בתוך חצי שנה ושמונה עימותים ירד מספר המועמדים הדמוקרטיים מ-19 לשניים (ביידן וסנדרס), וכעבור חודש וחצי נותר רק המנצח.

העימות הנשיאותי (‘הדבר האמיתי’)

שישה שבועות לפני הבחירות הנשיאותיות בנובמבר מתקיימים העימותים הנשיאותיים. התבנית קבועה: שלושה עימותים בין המועמדים לנשיאות, ועימות אחד נוסף בין המועמדים לסגנות הנשיא.

הפורמט של כל דיבייט נקבע מדי בחירות בדיונים ארוכים וממושכים בין אנשי הצוות של כל מועמד, כאשר המטרה היא מצד אחד לא לצאת פחדן הנמנע מעימות, ומנגד למקסם את היתרונות ולמזער את הסיכונים לכל מועמד.

לדוגמה, בבחירות 2016 היה מאמץ גדול מצד הצוות של טראמפ לצמצם את האורך של כל עימות. במהלך העימות השני והארוך מביניהם ראינו גם למה: מכיוון שטראמפ מצטיין באנרגיות אבל חלש בכושר ריכוז והתמדה, זה היה העימות הכי חלש שלו. ואילו אצל הילארי קלינטון המצב הפוך: יש לה כושר ריכוז אגדי, אבל רמות אנרגיה וכריזמה נמוכות יותר, ובהתאמה העימות השני היה גם הכי טוב שלה.

דוגמה אחרת נוגעת למאבק על מיקום המועמדים. לרוב המועמד הגבוה יותר יעדיף שהדוכנים של המועמדים יהיו קרובים יותר זה לזה (מחקרים רבים הראו שהבוחרים מעדיפים את המועמד הגבוה יותר). בעימותים בין ג’ורג’ בוש (הבן) לבין אל גור, לא הצליחו אנשיו של גור להשיג את הקירבה הזו, ולכן הם עודדו את גור לצאת מהדוכן שלו ולנוע על הבמה וכך להתקרב לבוש האסטרטגיה הזו לא ממש הצליחה וגור נראה די נדחף.

מה זה נותן חוץ משואו ביזנס?

בניגוד לעימותים הפנימיים בכל מפלגה, שבהם התוצאות ברורות ואכזריות, וההשפעות שלהן ניכרות היטב בהצלחת המועמדים והיקף התרומות שהם מקבלים, לעימותים הנשיאותיים השפעה מוגבלת. וקשה להיזכר בעימות נשיאותי ב-25 השנים האחרונות שהשפיע יותר מאשר לכמה ימים.

רבים מזכירים את העימות המיתולוגי בין ג’ון קנדי לבין ריצ’רד ניקסון בשנת 1960 כדוגמה להשפעה של עימות נשיאותי. העימות, שהיה הראשון ששודר טלוויזיונית והציג את קנדי הצעיר והרענן מול ניקסון שאפילו לא הקפיד להתגלח לקראת ההופעה שלו, גרם לעליה חדה במניותיו של קנדי ואולי גם לנצחון שלו. אבל לדעתי דווקא זה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. שכן ב-60 השנים שחלפו לא היה עימות שהפך את יחסי הכוחות בין המועמדים. ולמעשה הסיבה היחידה שבעימות הזה היה ניצחון מוחץ של צד אחד קשורה לחדשנות המדיום הטלוויזיוני. אבל מרגע שעוצמתה של הטלוויזיה הובנה על ידי המועמדים, הם הגיעו מוכנים יותר זה לזה ולעימות עצמו, והפתעות גדולות לא נרשמו.

האם לדעתכם הפעם זה יהיה אחרת?
כתבו לנו בתגובות