עוד מערכת בחירות מגיעה לקו הסיום שלה, ושוב המועמדים נמנעים מלהתעמת זה עם זה.

הם מתווכחים ברשתות החברתיות, מצייצים זה על זה, וגם תוקפים אחד את השני בראיונות בשלטי חוצות. אבל את הדבר הדמוקרטי, וההגיוני לעשות – לעמוד זה מול זה ולענות לשאלות מהקהל ומהיריב, הם מסרבים. מדוע?

עימות בחירות 1999

בישראל דיבייט עושה מהפך. באמריקה לא.

לפני חצי שנה כתבתי לקראת העימותים הנשיאותיים בארה”ב וחזיתי (בהצלחה) שהם אל ישנו הרבה מבחינת הדינמיקה הנשיאותית. ובאמת, כל ניתוח פוליטי של השפעת הדיבייטים חוזר תמיד לעימות בין ניקסון וקנדי ב-1960, מהסיבה הפשוטה שמאז לא ממש קרה כלום. ניקסון נגד קנדי היה מהפכני והפך את כיוון הבחירות בין השאר כיוון שהיה עימות טלוויזיוני ראשון, וכי אחד הצדדים (ניקסון) הגיע לא מוכן. מאז עימותים נשיאותיים רק מחזקים מגמות קיימות, וגם זה בקושי.

בישראל לעומת זאת, עימותים הופכים בחירות. ההפסד המפתיע של שמעון פרס בעקבות העימות ב-96, וההפסד הפחות מפתיע של נתניהו ב-99 הראו שלראש ממשלה מכהן יש רק מה להפסיד מעימותים. הלקח הצורב נלמד ומאז אף אחד מראשי הממשלה לא התייצב לעימות: לא נתניהו, לא שרון, לא אולמרט ואפילו לא ציפי לבני כראש ממשלת מעבר.

למה הפחד מדיבייט הוא אמונה תפלה

על פניו, הפחד של רה”מ נתניהו מעימות נראה הגיוני מאד, בדיוק כפי שהלהיטות של ח”כ נתניהו להתעמת מול ראש הממשלה אולמרט נראתה הגיונית ב-2008: אם ב-100% מהעימותים האחרונים ראש הממשלה שהגיע לעימות הפסיד בבחירות, למה לו להגיש את הראש שלו?

אבל כמו שכל דיבייטור ראוי יודע, הסקת מסקנות מחייבת להבדיל בין קשר סיבתי לבין קשר נסיבתי. לחשוב שזה שמשהו קרה פעמיים יגרום לו לקרות תמיד זה כשל לוגי (כשל האינדוקציה, בשפה המקצועית). הנסיון האמריקאי מלמד שעימותים משפיעים באופן דרמטי רק בפעמים הראשונות שהם מתרחשים. מועמדים יכולים להפתיע ולהכשיל זה את זה רק פעם או פעמיים לפני שהטריקים והשטיקים נלמדים, ואז הם חדלים להשפיע.

אני חושב שכולנו – ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, יהודים וערבים – נרוויח מכך שהמועמדים שלנו יתעמתו אחד עם השני