הויכוח האחרון על הזמר אריאל זילבר שתרם כסף לקמפיין לשחרור הרוצח עמירם בן-אוליאל (ששרף למוות את משפחת דוואבשה בעזרת בקבוק תבערה) מציף מחדש את השאלה מתי מוסרי לשמוע, לקרוא או לצפות ביצירות של אנשים בלתי מוסריים?

האם לצפות לשמוע שירים של מייקל ג’קסון למרות שהיה (כנראה) פדופיל? האם לצפות בסרטים של מוחמד בכרי למרות שהוא מעליל על צה”ל שביצע טבח בג’נין? האם מגילת העצמאות האמריקאית עדיין ראויה להערצתנו למרות שתומאס ג’פרסון החזיק עשרות עבדים שאחת מהן הולידה לו חמישה ילדים בהם מעולם לא הכיר?

בדיון הזה אני רוצה להציג שתי מסגרות אנליטיות שיעזרו לנו להחליט מתי להחרים יצירה ומתי לא:

  • כאשר היצירה מקדמת את הג’נדה הבלתי מוסרית
  • כאשר האמן והיצירה היו בלתי מוסריים גם במסגרת שבה הם חיו

לגבי המסגרת המוסרית שבה האמן יצר:

לפעמים מה שנראה לנו מוסרי היום שונה מאד ממה שהיה בעבר, וממה שיהיה בעתיד. וחשוב לבחון כל אחד לפי כלל האסור והמותר שחלו עליו. לדוגמה, האם ייתכן שדור עתידי יחליט לפסול את ‘רשימת שינדלר’ כי ספילברג לא היה טבעוני? או את ‘הכבש השישה-עשרה’ כי יונתן גפן שירת בצבא?

לכן אנחנו נהיה *קצת* יותר סלחניים למי שבתקופתו נחשב כאדם מוסרי, ובמיוחד אנחנו ננסה לשפוט אותו לפי המאמץ שלו להיות *יותר* מוסרי מהנהוג בתקופתו. לכן החתונה של צ’רלי צ’פלין ומהטמה גנדי עם קטינות פחות מזעזעת וכמעט לגיטימית, כי זה היה לגיטימי אז.

האם אפשר להפריד יצירות מהאג’נדה של האמן שיצר אותן?

כן ההפרדה היא מאד ברורה ונשענת על שני מבחנים: האם האמן מקדם את האג’נדה הלא מוסרית שלו? והאם היצירה מקדמת את האמן?

כאשר האמן לא מקדם את האג’נדה, ועוד יותר מכך אם הוא מתבייש בה או שהוא הסתיר אותה הרי שהשימוש שלנו ביצירה לא מקדם את האג’נדה כלל. מי שמתנגד לסמים (אני לא. רק להבהיר) יוכל להמשיך להקשיב לאיימי ויינהאוס או לקורט קוביין שהיו מכורים אבל לא התגאו אלא ראו בכך בעיה. מצד שני אקסל רוז שעודד שימוש בסמים יוחרם. עוד יותר משמעותית העובדה שויינהאוס וקוביין מתים, ולכן לא יכולים לפעול לטובת האג’נדה שלהם.

השיקול השני הוא האם האמן נשען על היצירה שלו כדי לקדם את האג’נדה. אצל מוחמד בכרי ברור שהיצירה שלו מקדמת את עלילת הדם על הטבח בג’נין. אבל גם רוג’ר ווטרס מקדם אג’נדה אנטישמית ולכן למרות ששירי פינק פלויד בכלל לא קשורים לסכסוך היהודי ערבי עדיין ראוי להחרים את ווטרס מפני שההצלחה שלו היא זו שנותנת לו במה להפיץ שישראל מבצעת ג’נוסייד.

מאותה סיבה מי שמתנגד לעמדותיה של ג’יי קיי רוולינג בנושא טרנסים אכן צריך להחרים את ספרי הארי פוטר (אני לא).

לסיכום, הדיבייט על החרמת יצירות בלתי מוסריות ישן מאד. בכל קורס על כשלים לוגיים מסופר על המשטר הקומוניסטי בסין שרצה להכחיד את המסורות הישנות ושרף את כל הספרים של המשטר הלאומני שקדם לו. מה שגרם לכל ההיסטוריונים לציין שכל שושלת חדשה שעלתה לשלטון בסין עשתה בדיוק את אותו הדבר. ולכן ההחלטה של הקומוניסטים לשרוף ספרים אינה ‘שבירת’ המסורת אלא באופן פרדוקסלי דווקא שימור והמשך המסורת…